הם שרדו את הבלתי נתפס.
עברו מחנות, רעב, השפלה, ואיבדו את כל עולמם 
אבל היום, בישראל של 2025, הם שוב נלחמים.
לא באויב, אלא בבדידות, ברעב, בקור.

בכל בוקר אנחנו רואים את הפנים שלהם
ניצולים שהשיער שלהם הלבין מזמן,
שמתעוררים לעוד יום ריק, בלי משפחה, בלי אוכל, ובלי קול שדואג להם.
אלפים מהם חיים לבדם, בבתי אבן קרים,
כשכל מה שהם רוצים זה לא למות רעבים.

במשך יותר מ־30 שנה, אנחנו יוצאים בכל יום למאבק הזה,
מאבק על האנושיות, על הזכות הפשוטה לחיות בכבוד.
אנחנו שם כשהמדינה לא שם.
אנחנו דואגים להם לארוחה חמה, לביקור אנושי, לחיוך,
ולתחושה שיש מי שרואה אותם.

אנחנו מביאים להם תקווה לחיים.
כל ארוחה שאנחנו מניחים על שולחן של ניצול,
היא תזכורת שעם ישראל עוד כאן.
והוא לא שכח את אלה שהקימו אותו.